<h1>רבינו ירוחם מישרים נ"ו ח"ו</h1>
<h2>דף צה.</h2>
אין נפרעין מנכסים משועבדים ואפילו מתנה שנתן במקום שיש נכסים בני חורין ואפילו הן זיבורית אפילו כתוב בשטר חוב שיגבה שבח ואם אישתליף בני חרי גובה ממשעבדי גטין ובכתובו'. אכילת פירו' ושבח קרקעות אינו גובה ממשעבדי ודין כל ענין ואפילו קדם שבחו של ראשון למקחו של שני וכן פסק רב אלפס. מלוה החתומה בעדים דינה כדין מלוה בשטר ואינו יכול לומר פרעתי אף על פי שאין בה אחריות גטין. וכן פירשב"ם באותה הלכה דהודאה בפני שנים ואין צריך לומר כתובו וכל מידי דכתיבה ויש לה קול גובה מנכסים משועבדים ואפילו שאינו קצוב כך מוכח בגמרת גטין.
<h2>דף קא:</h2>
חייב אני לך מנה בשטר חייב ורש"י פירש שאמר דרך הודאה אני חייב לך מנה בשטר ולא אמר אתם עדי חייב ור"ת כתב דמיירי בשכתב לו בכתב ידו אני פלוני חייב לך מנה או משעבד עצמו להתחייב לו מנה בזה השטר כאלו הודה לו בפני עדים ואמ' אתם עדי דמתוך שטרח לכתוב לו שטר גמר ומשעבד נפשיה והקנה לו מטלטליו ולא הביא אמירה בעלמא וכן כתב רב אלפס כי דייק מן הגמרא דאפילו שמשעבד עצמו במה שאינו חייב כגון לזון בתה ה' שנים וכגון הכותב לחבירו שהוא חייב שהרי הוא חייב כיון שקבל על עצמו וכל שכן אי קנו מיניה כתובות. עד אחד בכתב ועד אחד על פה מצטרפין לגבות מבני חרי דאם נמסר בפני העד שבע"פ גם ממשעבדי בתרא. כתב הרמב"ם ז"ל במכירה פי"א שאם אמר הריני חייב לך מנה בשטר אף על פי שלא אמר אתם עדי או שכתב לו הריני חייב לך מנה אף על פי ששניה' מודים והעדים יודעין שאין לו אצלו כלום חייב לשלם שהרי חייב עצמו ושעבד עצמו כמו ערב וכזה הורו רוב הגאונים ואם חייב עצמו בדבר שאין קצוב כגון לזון אדם אחד או לכסות אע"פ שקנו מידו לא נשתעבד שזו מתנה היא ואינו דבר ידוע וכן הורו רבותי הפוסק עם אשתו לזון בתו שחייב מפני שפסק בשבת נשואין והדב' דומה לדברים הנקנין באמירה.
